בשתי היממות הראשונות של המלחמה באיראן פרסמה סין שלוש תגובות רשמיות. ב-28.2 הביע משרד החוץ שלה “דאגה עמוקה לנוכח המתקפות הצבאיות על איראן שבוצעו על ידי ארה”ב וישראל”, וקרא להפסקת הלחימה מייד ולחידוש הדיאלוג. בעקבות חיסול ח’מינאי (1.3) הוציא משדר החוץ הודעה נפרדת שבה כינה את ההריגה “הפרה חמורה של ריבונות איראן” ו”רמיסה של עקרונות מגילת האו”ם”, והוסיף: “סין מתנגדת בתוקף ומגנה בחריפות את המעשה.”
בישיבת החירום של מועצת הביטחון באו”ם כינה שגריר סין באו”ם, פו צונג את ההתקפות הישראליות והאמריקאיות “חצופות”, קרא להגנה על אזרחים ולמניעת פגיעה במתקנים אזרחיים והדגיש כי “השימוש בכוח אינו הדרך הנכונה לפתרון סכסוכים בינלאומיים.” פו הביע זעזוע מכך שהמתקפות אירעו דווקא בעת שמשא ומתן דיפלומטי בין ארה”ב לאיראן היה בעיצומו.
התגובות הדיפלומטיות הסיניות אינן חדשות, ותואמות תבנית מוכרת שנראו כבר במלחמת חרבות ברזל, במלחמת 12 הימים ביוני 2025, וחלקית במשבר ארה”ב-ונצואלה: גינוי שימוש בכוח והפרת עקרונות האו”ם, לצד קריאה להפסקת אש ופתרון דיפלומטי. זהו דפוס תגובה סטנדרטי, המבטא את דבקותה של סין בעקרונות היציבות הבינלאומית, והתנגדותה להתערבות בעניינים פנימיים של מדינות. דפוס זה חותר למצב את סין כגורם אחראי ומייצב מבלי לשלם מחיר מדיני ממשי.
למרות שהצהרות אלו דומות מאוד לאלו מיוני 25, הן אינן זהות. לאחר שארה”ב תקפה את מתקני הגרעין האיראניים, האשימה אותה סין מפורשות בהפרת החוק הבינלאומי, בערעור היציבות במזרח התיכון, ובפגיעה במשטר אי-הפצת נשק גרעיני. הפעם, על אף שהיקף המתקפה גדול בהרבה ותוצאותיה דרמטיות - חיסול המנהיג העליון וחברי צמרת המשטר, נעדרו האשמות אלו לחלוטין. זהו איתות מחושב על רצונה של בייג’ינג להמנע מהידרדרות לעימות דיפלומטי ישיר עם וושינגטון. ביוני 25 היתה בייג’ינג בעיצומו של מו”מ עם ממשלת ארה”ב בנוגע למכסים, והשתמשה ברטוריקה חריפה כדי להראות נוקשות במשא ומתן. אולם כעת היא ניצבת מול לוח זמנים דיפלומטי רגיש, חודש לפני ביקור הנשיא טראמפ המתוכנן בבייג’ינג, שנועד להסדיר את הסוגיות הכלכליות העיקריות בין המעצמות. זאת ועוד, ניתן למצוא בתגובה הסינית גם ביקורת מרומזת על איראן עצמה בדרישה לכבד “ריבונות מדינות אזוריות אחרות” – הצהרה המביעה חוסר שביעות רצון של סין מהתוקפנות האיראנית כלפי שכנותיה. עם זאת, תגובתה של סין אינה מביעה הזדהות עם מדינות המפרץ שהותקפו, שבהן שותפות כלכליות חשובות שלה, ומסתפקת בניסוחים משפטיים-דיפלומטיים.
המלחמה במזרח התיכון מסכנת אינטרסים של סין – בטחון אנרגיה, בטחון שייט, השקעות סין באזור, ובטחון אזרחיה, כשאך לאחרונה דווח על הרוג סיני אחד באיראן. המלחמה גם מערערת את איראן, שותפתה של סין, יוצרת תקדים מסוכן של החלפת משטר רודני בהתערבות מבחוץ, מדגימה את עליונותה הצבאית של ארה”ב, ואת חוסר הרלבנטיות של סין (ורוסיה) בהיבטי ביטחון באזור, ופותחת פתח להרחבת ההשפעה של ארה”ב במשק האנרגיה באזור. מנגד, המלחמה ממקדת שוב את ארה”ב במזרח התיכון, ומסיטה משאבים וקשב מהאינדו-פסיפי, מגבירה את המתחים הפוליטיים בארצות הברית, ומאפשרת לסין להפיק לקחים צבאיים חשובים לקראת עימות אפשרי בטאיוואן. בהתאם למדיניותה הקבועה לאזור, סין איננה שוקלת כלל להתערב צבאית בעימות, ומסתפקת בהצהרות, בעוד פתוחות לפניה אפשרויות דיפלומטיות, למשל במועצת הבטחון.
ההקשר הנוכחי מדגיש שוב, כי יחסי בייג’ינג וטהראן הם שותפות אינסטרומנטלית ולא ברית אסטרטגית. סין סיפקה אמנם לאיראן חומרי מוצא לדלק טילים ורכיבי כטב”מים, אך טרם נמצא אימות לפרסומים על שסיפקה לה גם מערכות נשק, בדגש להגנה אוירית. עד כה גם לא שלחה סיוע אזרחי, והסתפקה באזהרת אזרחיה לצאת מאיראן. עדיפותה הנגלית היא להפיק תועלת מיחסיה עם איראן, כגון ברכש נפט מוזל מאוד, מבלי לשלם מחירים אסטרטגיים. איך תבחר סין להתנהל בהמשך המלחמה – ימים יגידו.
Images on this site are licensed under Creative Commons (CC) or public domain, unless stated otherwise. Some images were generated using AI tools. See individual image attributions for details.
 | A guest post by
|